אורלי סוננברג
לכל אוהביך מאיה רציתי לספר
באחת מפגישות הבוקר שלנו, לפני מספר שבועות, באתי לבקרך.
את בידיך הרועדות סרגת חוטי נחושת דקים, היה לך קשה ולא ויתרת.
תהית האם הסריגה הזו מספיק יפה בכדי לשבצה לתוך הדמות הרוקדת שיצרת מחוט נחושת גס.
השארת אותי נפעמת והמומה ליכולות האין סופיות שלך...
הראית לי את הצפרדעים הנוספות שיצרת
וסיפרת על יצירה חדשה שאת רוצה לנסות ליצור... כי בקרת בגלריה וקיבלת השראה חדשה...
דיברנו ופתאום אמרת לי: " אם יגידו לי שיש לי שנה לחיות אני אהיה מאושרת באדם..."
ועוד הוספת ואמרת : "החלטתי לקום כל בוקר ליצירה ובכל בוקר אני קובעת לעצמי
מטרה
ומחליטה מה היום אני אצור ... ובכל ערב מחדש אני שואלת את עצמי
מה עשיתי היום שהיה לי נעים וכיף ואפילו אם כואב לי ואני מרגישה עייפה
השאלה הזו בערב עושה לי טוב וכך אני יכולה להמשיך ... למרות הכול..."
התפעלתי מיכולת זו ואמרתי לך: "הלוואי שהייתי יכולה ליישם זאת יום יום בחיי..."
ואת אמרת לי: "כדאי לך... אני לא ידעתי לעשות זאת בעבר..."
ובמותך מאיה'לה צווית לי דרך טובה יותר לחיות כי בליבי את עכשיו ולתמיד,
זוכרת ומנסה יום יום לזכור, את מה שאת למדת כמעט בסוף...
אוהבת לתמיד אורלי
יהודית הרמט
מאיה
כולנו כאן - אך הפעם בהרכב חסר
כולנו כאן - באנו להיפרד ממך
המחשבה הזאת לא מתקבלת על הדעת .
את הרי כל כך שייכת , כל כך נוכחת ,
נגעת בחייך בכל כך הרבה אנשים ובכל כך הרבה תחומים ,
הרצון לבלוע את החיים ולמצות הכול עד תום היא שמייחדת אותך והיא שהניע אותך .
היינו שותפות לפעילויות רבות : קורסים,
חוגים , סרטים וטיולים ,
וכשמדובר בטיולים נסענו יחד למקומות רבים ואספר מקרה
שמאפיין אותך כל כך- זה היה טיול לסיני ,
נסענו במכונית שלי שהייתה אז חדשה ולא הרשתי לילדי,
שנסעו איתנו,לאכול וללכלך . את כמובן היית בראש אחד עם הילדים
וכולכם עשיתם יד אחת נגדי וכאשר לא ראיתי העברתם כל מיני ממתקים ופיצוחים אלה לאלה
.
כאשר גיליתי- כמובן שהדבר הסתיים בצחוק גדול ובלכלוך עוד יותר גדול במכונית .
גם בתערוכות בקרנו יחד תמיד חיפשת פסלים
ופסלים מעניינים .
זכור לי שהיינו בתערוכה אחת מיני רבות וראינו שם פסלים של פסל מצרפת .
לא זכרנו את שמו , אבל את עמדת על כך שניסע לחפש אותו
- מצאנו אותו והחוויה הייתה נפלאה ואת חקרת ושאלת שאלות מקצועיות ואני ידעתי שכאשר
נשוב
- הביתה , את כבר תעשי משהו ממה שספגת ,
כמובן שיצרת פסלים רבים רבים שהביאו לך סיפוק ושמחה .
עד יומך האחרון המשכת ליצור ,להתפתח
,למדת עוד שיטות פיסול ,
עוד משהו שכללת , לא הייתה נסיגה, לא וויתרת לא שקעת בשגרה ולא הסתפקת בקטנות .
לא יכולת להפסיק לתכנן , לא השלמת עם היותך חולה ,
וזה מה שגרם לך לקום כל בוקר ולעשות מעשה.
לא יכולת לעכל את המחשבה על מוגבלות , לא יכולת לוותר על עשייה .
תמיד ניסיתי לעמוד בקצב שלך . אבל מי יכול ?
בבזאר הגדול באיסטנבול - השתרכתי אחרייך ,
את הספקת למדוד כמה וכמה מעילים ובגדים עד שאני הגעתי אלייך ,
כך גם היה בכל הליכותינו יחד ואפילו היה לי ביטוי לכך שאת "רודפת אחרי עצמך" כדי
להספיק.
ליוויתי אותך במאבק רב השנים במחלה
הנוראה ,
חוויתי איתך את ההחמרות והרגיעות , הייתי שותפה לתקווה ולאמונה ,
כי יש בך את הכוחות להדביר את הנגע , את "עסק הביש" כמו שקראת לזה - ולפרוץ כמנצחת
.
הייתי שותפה גם לרגעי הכאב והשפל, ערכנו דיונים ובחנו את הדברים מכל צדדיהם ,
ותמיד אבל תמיד איכשהו הדברים הסתיימו בתקווה כלשהי ואת ממשיכה להיות ותאוות החיים
לא עוזבת אותך .
והכוחות הגלומים בך היו נראים לי תמיד בלתי מוגבלים .
גם כשהרפואה הקונבנציונאלית מתגלה בקוצר ידה את פונה לטכניקות ושיטות אחרות ,
אבל הכל בפיכחון רב ובבדיקה עמוקה של הדברים , ועם הרבה אומץ וגבורה .
ידעתי שיכול לקרות הנורא מכל , אבל בכל זאת לא הייתי מוכנה לכך , עוד לא !
תחסרי לי מאוד מאיה .......
ולכם עומר , ניר, גלי, טל וכל המשפחה
קבלו ממני חיבוק גדול גדול של תנחומים .
ואסיים בקטע משיר של לאה גולדברג :
" כבד על עפעפינו העולם ,
ראשנו שח , בכיינו נאלם .
נחתם האור בפאתי היום ,
הזמר תם ."
בינה ניר
מאיה
את אינך וזה הנורא מכל
הנורא מכל למעגל המשפחתי הקרוב
למעגל המורחב ולחברים ,
כל אחד והמאיה שלו , הזכרונות ,האהבות והחוסר.
ואני, שמכירה אותך שנים כאחותה הנערצת של נעמה
ובשנים האחרונות הכירות אישית , משפחתית חמה ואינטימית
שואלת מי היא המאיה שלי .
ונדמה לי שאת עבורי התשובה האולטימטיבית
לשאלה הרצינית האחת והיחידה הקיימת
כפי ששואל אלבר קאמי
"האם כדאי לחיות את החיים האלה "
מאיה את חיית חיים
אמיתיים , נוגעים ומסתערים
אומנם קצרים מדי, אך ראויים ,
וכשבאים לסכם חיים עם כל הכאב, מן הראוי
לבדוק
את איכותם - ולא רק לקונן על משכם.
את חיית חיים של יצירה ,של מימוש אסטטי
בחומר וברוח .
חיים של רגשות עזים שהבעת במלוא עוצמתך
ללא זיוף ללא מסיכה : אהבה כעס עצב שמחה .
נדמה לי שאינני מכירה כלל אנשים
ששעון החול שלהם אוזל
והם יוצרים ומפסלים ונוסעים מתערוכה לתערוכה
בתשוקה אין קץ.
את האחת והיחידה שבמשך הטיפולים הנוראים
מכל
רעדת משמחה , כילדה קטנה לקראת הטיול שיבוא בהמשך
לקראת הפגישה העתידית עם הנכדה
או כל ריגוש אחר שידעת לייצר
ולהתגבר על "הכאן ועכשיו"
נדמה כי תמיד ידעת שלא הוקצב לך הרבה
ולכן הספקת לדחוס מספר משכי חיים
בזמן הקצר שהוקצב לך .
ובציטוט נוסף מקאמי "להוציא גזרה בלעדית
זו של המוות , הכל חירות , השמחה והאושר כאחד
נותר העולם , אשר האדם הוא אדונו היחיד. "
מאיה , את היית אדון לחייך
התנהגת כאילו חיית את חייך בפעם השנייה
כאשר בפעם הראשונה מרבותינו לומדים ,לא מעיזים
לא מודעים למוגבלותם של החיים ולסופיותם,
לא פעם אנו רואים את החיים כתפקיד המוטל עלינו
ולא כחירות אינסופית של יצירה ואחריות
זאת המאיה שאני נוצרת בליבי
מאיה של חיים ראויים ,של יצירה , שמחה
מאיה שחוגגת את החיים
מאיה שהיא אדון לחייה .
נוריה אמיר
התחלתי לכתוב על מאיה ושוב אני יוצאת
מחוזקת.
מאיוצ'קה הזאת היא חלק ענק בחיי ומורה אמיתית.
מאיוצ'קה אז עומר הנחה אותי לספר על ימי הסמינר, בכלל תדעי לך,
טוב את יודעת, אבל כל כך קשה לעומר, הוא לא תופס שלא יראה אותך יותר. הוא
מדבר בלשון רבים "אנחנו", כלומר מעיה ואני ולא מאמין שככה פתאום הסתיימו להם
40 שנים.
גם אני לא מוכנה לוותר עליך אז אני חיה אותך ואיתך, עם הפסלים שלך שעוטרים את ביתי,
רקמת השעון המקסימה, ששכחת לחבר את המחוגים והתפקענו מצחוק,
לובשת הרבה את הבגדים שתפרת לי. בכלל, כל בוקר אני מתחילה אתך,
עם התגלית שהצילה את חיי, כפי שאני נוהגת להגיד, יוצאת לגינה קוטפת
את הסרפד ששכנעת אותי לשתות ומסביבי...
עיריות חוטמיות יקינטון כמובן מגינתך שכ"כ אהבת. גם מסיימת את היום
במיטה על הסדינים הסגולים שקנינו יחד בנצרת.
הכי מרגשת אותי זאת הצפרדע שנתת לי שבועיים לפני לכתך, אני קוראת לה
מאיוצ'קה והיא מחזירה לי את חיוכך. אבל יותר מכל יש לי את המחשבות עליך,
החוויות השובביות והאהבה שהענקת בכזה רוחב לב, בכזאת עוצמה.
גם כרגע אני לובשת את המכנסיים שקנינו
יחד חודש לפני שעזבת אותנו,
כתמי הדם מהנפילה על המדרגות נשארו עליהם ואני לא מנקה, הם נוגעים בגופי,
את חלק בלתי נפרד מחיי, הנה לדוגמא שנתיים אני מנסה לרזות ולא מצליחה
אבל בשביל להיכנס למידתך -בלי בעיות , והיום אני מעיזה ללבוש לכבודך.
מאיה כבר 10 שנים אני רוצה להרשם לקאנטרי קלב ולא מעיזה לפרגן לעצמי
ואחרי שהלכת נרשמתי כי הבנתי שאם לא עכשיו אין מתי.
את רואה איך את ממשיכה להשפיע עלי. טוב זאת ההקדמה.
עומר ביקש שאספר על תקופת סמינר
הקיבוצים. בשיעור הראשון ראיתי נערה יפיפייה,
גבוהה וצוחקת, המון צוחקת ומחייכת, לא העזתי להתקרב כי היית משכמך ומעלה
ואז הגענו לבריכת השחיה וזה היה המגרש בביתי שלי, ואת, בלי בעיות או
התפתלויות פשוט ביקשת שאלמד אותך נשימות ואלמד אותך לשחות פרפר וצחקת על עצמך שאינך
מסוגלת,
והכי הצחקת אותי שהיינו צריכים לשחות 20,30,40,
בריכות היית שוחה במסלול איתי רק בקצב שלך וכשאני סיימתי גם את סיימת
"שחיתי איתה" אמרת למורה וזה היה כ"כ חמוד כ"כ זורם כ"כ נכון בשבילך
ואני הייתי מתפקעת מצחוק ממך. והכי נפלא היה כשהיינו צריכים כולם לרוץ 3 קמ',
בסיבוב הראשון התיישבת ליד העץ וחיכית עד שנחזור ואז הצטרפת ואני צחקתי,
זה שיחרר אצלי משהו שקוראים לו "אגו". אני לא הייתי מעיזה להראות חולשה
או חוסר יכולת וכ"כ הערצתי את הבחירה שלך.
החברות שלנו נרקמה כשהיינו נוסעות בסופי
שבוע הביתה, את לחפציבה
ואני לנוה איתן ובאוטובוס היינו משננות את שמות העצמות והשרירים בלטינית
ואני כ"כ שמחתי שמכל הכיתה אני נוסעת דווקא אתך, נראית לי כמו יצירה אמיתית של
אלוהים,
השלמות הזאת התבטאה במיוחד בשעורי תנועה. מאיה,
את לא ראית את עצמך מכל אותן הזוויות שאנו ראינו ודיברנו עליך.
תמירה, בלונדינית, עם עיניים תכולות רוקדת, נעה והגוף נשמע לקצב הפנימי
והתנועות זורמות עם הקצב היקומי והקיומי זה היה מחזה פלאי בעיניי.
אם אלוהים רוצה להראות את מה שהוא יודע הוא יצר אותך.
זה לא כמו שהצייר מצייר תמונה כי אז מקבלים – דומם,
או שהכראוגרף מביים ריקוד אז יש תנועה או הפילוסוף שמשמיע דברי חוכמה
ויש לנו מילים אצלך היה שילוב שמימי של חוכמה ואופי תנועה
ויופי ואיזה עוצמה של יצירה למול צניעות וענווה, רק אלוהים יכול להשוויץ ביצירה
כזאת.
עכשיו אני רואה אותך יושבת לידו על כרים של עננים,
עם האף הסולד העיניים המחייכות ואת צחוקך המתגלגל אני שומעת ברעמי החורף.
ואח"כ בא ההיריון המשותף,הלכנו לשחות
בסחנה, את בחודש התשיעי
אני בשביעי ושני גברברים התחילו איתנו ולא יכולנו להפסיק לצחוק
ובאותו היום נסעת ללדת את ניר.
כמה אושר הביאו לך הילדים המקסימים שלך והמשפחה הנהדרת אני יודעת עליכם הכל
כמעט, גם עליכם נעמה סמדר מיכל ורני כמה הייתם חשובים לה
וחלק בלתי נפרד מהוויתה היומיומית.
40 שנה החברה הכי הכי הכי טובה,
לכאורה משפט באנאלי אבל הו אלוהים מה שהיא טומן בתוכו,
את כל הסודות היינו מספרות. ממאיה למדתי מה זה אינטימיות,
מה זה לתת אמון, לסמוך.זה סוג קשר שאינו ניתן לבטא במילים
זה צרוף של רגש ותחושה שצרובים בגופך.
השבוע הייתי במצוקה אמיתית ומצאתי עצמי שואלת לדעתך,
נכון, נתת לי תשובה, אבל היה חסר החיוך שלך והחיבוק.
את ממש ממש חסרה לי.
על דבר אחד אני מתחרטת- שלא למדתי ממך
יותר לוותר על האגו ולפרגן,
כי אם הייתי לומדת הייתי מודה שרוב הפעמים שהתווכחנו את צדקת –
לא ידעתי להגיד לך כמה אני מעריכה את דעותיך וידיעותיך,
את חוכמתך והתובנות שהגעת אליהן. אבל עכשיו את נותנת לי הזדמנות לתקן-
ועוד בפומבי- . את המורה שלי בחיים היית וממשיכה להיות.
בהלוויה
מאיוצ'קה שלי עשית זאת בגדול!
זאת את! לא רצית להיות לטורח על אף אחד,
לא רצית להיות למעמסה. התחשבת בכולם סביבך –
זאת את. הנה עובדה: השמים המטירו בעוצמה ובכו על לכתך . . . עד ללויה.
ואני ידעתי – בלוויה שלך את שוב תדאגי לכולנו. ובדיוק בשעה שיצאנו ללוותך למנוחתך,
רתמת את השמש לטובתנו. היא יצאה מבין העננים ואני ראיתי אותך מחייכת מתוכה –
זאת את: שמש גם ביום סגריר.
היום התלבטתי מאד בנושא כאוב שלי -
השרדות מול איכות חיים. שמעתי את כל הצעותיך הנבונות.
את מלווה אותי כל הזמן אבל היתה חסרה לי הבת צחוק, הליטוף. את כל כך חסרה לי.
אני שמה לב יותר ויותר כמה חיינו היו
שזורים יחד: ביומן כתוב לי
שביום ד' הבא את באה ללון אצלי, ו-3 ימים לפני זה - אני באתי ללויה.
את המכנסים הלבנות - שקנינו לפני חודש - אספתי מהתופרת ולא הספקתי לתת לך . . .
תיקנתי שנית.
הם ישארו אצלי לתמיד. מלא פסלים שלך על קירות ביתי ובגינה,
והכי יקרה לי הצפרדע שנתת לי החודש, כל כך אופטימית, עיניים ורודות וחיוך ענק.
החצאית הסגולה שתפרת לי מזמן עדיין בארון. הבגד-ים שלך אצלי,
ובארון יש פיג'מה שלך. אני קוראת ספר שבעמוד הראשון כתוב
"מאיה מלמוד" "מאה שנים של בדידות". לא! לא השארת אותי בודדה.
יש לי המון, המון ממך. 40 שנה החברה הכי טובה. זה כאילו 3 מילים בלבד "החברה הכי
טובה".
הו, אלוהים! כמה תוכן, עוצמה, חיבוק וחום יש במהות של קשר ייחודי זה.
מאיוצ'קה
יש לך משפחה מקסימה, דואגת ואוהבת שתמיד,
אבל תמיד היוותה את מרכז חייך. דיברנו המון על מערכות יחסים במשפחה
וכשהתקנאתי ביחסיך עם האחיות, ברוחב לבך, אמרת
"אני אהיה גם אחותך" בלי להסס, בלי לחשוב פעמיים והתכוונת לכך. את כזאת נהדרת.
הגינה מלאה צמחים ממאיה – יקינטון, רקפת,
חוטמיות.
ספר המתכונים מלא "מאיה". רק לפני שבוע הכנתי מרק
עלא-מאיה. כמה אני מתגעגעת אליך.
מאיוצ'קה בלוויה אמרתי לכל אותם אנשים
שאהבו אותך
ובאו ללוות אותך שהיתה לך תכונה שאיני מכירה אצל אחרים.
כולנו בדרך כלל מחשיבים עצמנו לרגישים. אבל האמת – שקודם כל אנו רגישים לעצמנו.
את היית כל כך רגישה לסובבים אותך, לסבל, לכאב וגם לשמחה ולגאווה של האחר.
לא יודעת, אבל כאילו לא היה לך קמצוץ של אגו,
ומכאן יכולת הפרגון הכנה, העצומה שלך.
אני לא מכירה עוד אדם שידע לפרגן כל כך אמיתי,
כל כך במתכוון. אז את מבינה למה אני נהנית ממך 40 שנה?
זה נפלא להיות במחיצת אדם כמוך. את תמיד החמאת לי,
כל כך פרגנת לי. פשוט העלאת אותי גבוה ואני מודה לך על שהעצמת אותי,
נסכת בי בטחון כמו שרק את יכולת. לשפוך, לכסות ולחבק בשפע של טוב.
איזה יכולת מדהימה. איפה עוד יש חברה כזאת.
אני כל כך אוהבת אותך ובוכה.
כן, ואני חייבת לך עוד תודה. שוב ביטוי
לעוצמת הטוב שלך.
זוכרת שנפגשנו בבית-אבות בעפולה. אני הייתי מבקרת את אבא שלי ואת את סבא שלך.
זוכרת איך נשבענו בדם שאם נגיע למצב שלא נכיר אחת את השניה נעזור לסיים בכבוד פרק
זה בחיינו.
פעמיים הזכרת לי בנגיעה עדינה הסכם זה ואני קצת פחדתי,
אבל ידעתי שכן אעמוד בשבועתי. וגם זה חסכת ממני.
אבל הפרידה כל כך לא נתפסת, כל כך עצוב.
מאיוצ'קה, יש לי עדיין בתיק מפיות נייר
צבעוניות שתכננתי להביא לך
בשבת עבור פרויקט האומנות החדש שלך . . . איזה יצירתיות,
איזה כשרון, איזה חוכמה, איזה טוב, איזה חיוך, כל כך תחסרי לי.
לא, אני לא בודדה כי יש לי את כל אלה
ממך.
אני רק ממש מתגעגעת לשמוע, לראות, לחבק . . .
אני אוהבת אותך.
שלך נוריה
נ.ב. מאיוצ'קה לפני כמה ימים אמרת שאם
היתה ניתנת
לך ההזדמנות לחיות שנית את חייך לא היית מבזבזת זמן על כעסים ותסכולים.
במקום אלו היית עושה 3 דברים: יוצרת ועוד פעם יוצרת ועוד יותר יוצרת.
אני לוקחת הצעה נבונה זו שמלווה אותי כל יום
כאילו את לידי וממשיכה להעניק לי עוצמה ולתרום לאושרי.
עומר, ניר, גלי וטל זכיתם בטוב ביותר,
בנעלה ביותר, במוצלח והיפה מכל.
אני אתכם בכאבכם ומחזקת בחיבוק, חום ואהבה.
נוריה