עומר מלמוד

מצבה - שהשתדלנו לעשותה שתהייה הכי הכי את - אבל לא רק .
הרי הבית שלנו כולו מלא בך .
הגינה שכל כך אהבת ואני מבטיח שאשמור עליה ואפילו אשקה כאשר צריך .
הילדים הנהדרים שלנו ודפנה הקטנה ,
שבכל אחד ואחת מהם יש חלק כל כך משמעותי ממך .
אהבת את החיים , טרפת אותם בכל פה ,
בעבודה ,ביצירה,בטיולים בארץ ובחו"ל.
חיית כמו שלושה אנשים . אף אחד לא היה מסוגל לעמוד בקצב שלך .
 רצית לבלוע הכול ,כאילו ידעת שהזמן אוזל.

 
למדתי ממך המון . פתחת בפני צוהר לתחום האומנות .
אני זוכר שבטיול בארה"ב טיילנו עם גלי בגן פסלים שרק את ידעת איך למצוא אותם בכל מקום בעולם.
עברתי ליד פסל שהיה עליו שלט שהוא יצירה של הנרי מור .
חזרתי אלייך ואל גלי ואמרתי לך תראי מאיה ,
יש שם פסל נהדר של הנרי מור ואת היית כל כך גאה בעצמך שהצלחת, ובי שלמדתי.

אם היית שומעת את כל שאמרו עלייך בלוויה והערב ,
בטח היית אומרת - מה,הם דיברו עלי ?
לא יכול להיות הכוונה הייתה כנראה למישהי אחרת .
אני רוצה להגיד לך שבאופייך הכול כך מיוחד,הכובש ,
הסוחף,הצלחת לאסוף מסביבך מאות חברים ובני משפחה אוהבים ותומכים שהתכוונו במדויק אלייך,
כולל אלה שהמילים נחנקו בגרונם .
 

אני רוצה לסיים עם מסר לכולכם :
ביני לבין מאיה לאורך שנים ,
אני מניח כמו בין רוב בני הזוג ,
היו לא מעט וויכוחים , חיכוכים ,מריבות ,
שבסופו של דבר הסתיימו בטוב .
מאז הניתוח של מאיה , השתנו לגמרי הפרופורציות ביחסים בינינו .
התברר לנו שכל האנרגיה שהוצאנו על חילוקי הדעות הייתה כל כך מיותרת ובאמת מאז,
המערכת הבן זוגית בינינו השתפרה לעין ערוך .
תשתדלו כולכם לא להגיע למצב של אירוע בריאותי כל כך נורא כדי ליישם מסקנה זו .
עשו זאת כבר מעכשיו ותזכרו שהמסר הזה הגיע ממאיה .
 

ניר מלמוד

אימא

מעל שישים שנה, מאז הצצת לראשונה
שנים של אומנות, טיולים בחול ועבודה
תמיד אהבת את השינוי , להתחיל מהתחלה
מקום חדש לגור, שיטת פיסול, טיול - מחוץ למדינה

אותנו - חינכת לעצמאות, לחופש חשיבה
להסתדר לבד להתגבר, גם בסביבה קשה
חינכת לאהבה, לפתיחות ולקבל את הזולת
אימא אנחנו כאן, איפה את?

את הכול אהבת לעשות מהר, מהר
לעשב בגינה, לנקות וגם לסדר
לטייל בעולם ולראות, כמה שיותר
להספיק הרבה בחיים ולא לוותר

לפני שמונה שנים שמעת ,את הבשורה הנוראה
לפני שמונה שנים פתחת, במלחמה הארוכה
ניצחת קרבות רבים, עם המחלה האיומה
עכשיו הזמן לנוח, לקחת הפוגה

נלחמת על חייך מבלי לקטר
הראית לנו שהסטטיסטיקה היא למישהו אחר
שאפשר להיאבק ולא לוותר
אימא מדוע אינך כאן יותר?
 

טל מלמוד

אמא
כמעט חודשיים חלפו עברו להם,
חודשיים המלווים במחשבות עלייך תוך ניסיון לחזור לשגרה.
והנה אנו שוב כאן המשפחה הקרובה, החברים,
בוכים אל מול סלע המעוטר בפרי יצירותייך שמתחתיו מצאת מנוחה מהמחלה הנוראה.
אם להיות כנה אני עדיין מסרב להאמין שהכול נגמר,
תמיד האמנתי שאת האחת היחידה בלתי מנוצחת
שאף אחד ובטח לא מחלה קשה יכולים לה.
דקות ספורות לפני מותך עוד היית צלולה לחלוטין דיברת עם אבא גלי ונעמה,
וגרמת לגלי להבין שהכל בסדר שהתגברת כמו תמיד על הכאבים שתקפו אותך בבוקר,
אולי עשית זאת מתוך רצון למנוע מגלי ללוות אותך ברגעייך האחרונים,
הרי ידעת שאני אמור להגיע ביום שלמחרת,
אני משוכנע שאילו רק רצית היית דוחה את הכל ביום,
הרי את בין היחידים בעולם שהביסה 3-1 את הסרטן.

לאחר השבעה והחזרה לחיים השגרתיים עד כמה שאפשר,
הקפדתי לבקר את אבא גם באמצע שבוע, השהות בבית קשה ,
לכל מקום שאני לא מסתכל אני נזכר בך,
אלו לא רק הקירות המדפים והשולחנות עליהם מצויים כל מיני יצירות אומנות שלך,
אלא גם המיטה הריקה שאבא מקפיד להניח עליה שמיכה כאילו רק נסעת לכמה ימים.
ביקרתי אותך כאן כבר כמה פעמים,
פתיחת המנעול בשער הברזל הכבד, כמה סימבולי,
פותחת גם את הלב והדמעות מתחילות לזלוג מעצמן ,
הפרידה והריחוק מהמקום בו אני עומד כעת קשים מנשוא,
מי היה מאמין, שתלולית אפר עד לא מזמן, והיום סלע ענק,
יצליחו לגרום לי להרגיש כל כך קרוב אלייך אך בידיעה שבעצם אני כל כך רחוק.
אני בטוח שאילו היית רואה אותי עכשיו היית גאה בי,
 

תמיד תהית איך אני אף פעם לא בוכה,את האמת בכיתי,
בכיתי אחרי תוצאות בדיקות לא טובות,
או אחרי שלקחנו אותך להתאשפז בבית חולים,
בכיתי ובכיתי לבד, לא רציתי לתת לך את התחושה לרגע שאני נשבר,
שאני לא מאמין שאכן הסרטן יכריע אותך.
עברו לי מחשבות בראש מה יהיה אם הנורא מכל אכן יתרחש,
הדחקתי את המחשבות למקום הכי עמוק,
אך באותו היום הכל פרץ החוצה,
ומאז אני צריך להתמודד יום אחר יום בידיעה שלא אראה אותך יותר.
אוהב ומתגעגע

 

נעמה רוזן

אהובה שלי

כל כך הרבה מילים מתרוצצות לי בראש ולא נותנות לי מנוח
קראת לי הנשמה השנייה שלי אהבנו, כל כך אהבנו
את ואני, האחת את השנייה
לא היה יום שלא התראנו באיזה שהיא צורה
איך אני אוכל להמשיך הלאה?,
אני יושבת בבית היפה שלך
מוקפת כולי בך,
אבל את לא איתי,

לא אהבת שבוכים,
הרגשת בזה חולשה,
אבל בסוף בקשת מזכריה שיעזור לך לבכות
ושאלתי אותך אם זה עוזר לך,
ואמרת שעכשיו כבר כן,
אבל אני לא יכולתי לעזור לך,
כי בזה אני לא טובה,
ונבקש ממיכל עזרה,
אבל עכשיו אני כבר כל כך בוכה,
אז תחזרי אני אעזור גם בזה,
אני לא יודעת איפה את עכשיו,
והכול ריק לי כל כך ועצוב לי וחשוך לי,

ועכשיו אני חושבת רק על עצמי,
כי כך כולם כל הזמן אמרו לי,
שאני צריכה לדאוג קצת לעצמי,
אבל אין לי אותך כדי לשתף,
אז מה זה שווה?
והבנות שלי כל כך בוכות ואני לא יודעת איך לחזק אותן,
כי פתאום אני לא יודעת כלום,
אחרי ששאלת אותי כל כך הרבה פעמים,
מה יהיה ולמה,
ותמיד ניסיתי למצוא תשובות,
אפילו שלא היו לי,
כי את חיפשת תמיד את הדרך לפתרון הכי נכון,
וכל כך רצית לחיות,

אמרת לי שיש לך עוד כל כך הרבה דברים לעשות,
ואולי אין לך זמן,
ושאלת אותי אם זה בסדר?
שאת קמה להכין צפרדעים אפילו שאין לך כבר כוח,
כי אולי אם תנוחי אז גם תתחזקי,
ואפילו אולי תתגברי על המחלה הארורה הזאת?,

אני מבטיחה לך יפה שלי,
לשמור הכי טוב שאני יודעת,
על המשפחה המדהימה שלך,
אני כבר אהיה סבתוש,
כי את אצלי הכי עמוק שאפשר,
אני לא אגיד לך שלום,
כי אנחנו לא נפרדות,
ורק מדי פעם תשמיעי לי,
איך שהוא,

אפילו ברמז קטן את קולך כדי שאני אדע מה לעשות עכשיו

עופרי רוזן
 

כולם מדברים על מאיה האומנית מאיה היוצרת
אני רוצה לדבר על מאיה דודה שלי
הדודה שתמיד עוזרת תמיד תומכת
יודעת להגיד את האמת שצריך לשמוע
גם אם לא תמיד רוצים לשמוע .

אני זוכרת לפני כמה שנים הייתה לי פרידה מאוד קשה מהחבר שלי
מאיה באה ואמרה לי שאין דבר בעולם ששווה לבכות בגללו .
אבל היום דודה יקרה שלי אני מבינה לצערי שטעית , הנה אני כאן בוכה .
ואני פשוט לא מצליחה לעצור את הדמעות שלי .....

אני יודעת שאת כאן איתי תמיד לא משנה לאן אני הולכת
אני מרגישה אותך צועדת מאחורי תומכת בי כמו תמיד ובודקת שאני בדרך הנכונה.
אי אפשר לתאר במילים כמה את כבר חסרה לי וכמה אני מתגעגעת .
פתאום אני כבר לא מחכה יותר לימי שישי מסביב לשולחן,כי זה פשוט לעולם כבר לא יהיה אותו דבר .
אני יודעת שידעת אבל אני לא אפסיק להגיד לך, אני אוהבת אותך דודה שלי
אני אוהבת אותך .
 

מיכל בן- נתן

מאיה
היינו 4 נשות אריאלי - מן כוח נשי ששום מסורת של שמות משפחה שונים יכלה לה .
מבנה עז עוצמה אשר אסף סביבו משפחה רחבה ,
ואיני מתכוונת לוותר על הצלע הרבעית הזו -
כוח אשר עמד בטלטלות שרק החיים והביחד יכלו לעצב .
בשנים האחרונות עם מחלתך החברותא הזאת התלכדה וקיבלה אופי .
את מאיה יצרת אווירת חסד - איזון מופלא של יגון חרדה וכאב
עם אופטימיות שמחה ויצירה - כוח חיים.

כל פגישה הכילה את כל הפרטים, היינו בוכות ביחד
מתחבקות ומתפנות לצחוק ,לתכנן,ליצור וחוזר חלילה - מפגש שלם .
קראתי לך "נחום תקום " את עוד תמצאי את התקומי שלך ,
אמרתי לך ברגעים קשים - הוא שם מעבר לנפילה .
כעת התקומי וניסע על גלי הזיכרונות -
דרך הצפרדעים מתנות הפרידה אשר יצרת כתודה לכל אלו שתמכו בך במסע .
דרך הרקדניות השזורות חרוזים וחוטים ופסלי הנייר -
פרץ אדיר של יצירה חדשה בשבועות אחרונים .
אולי בפסלים הלא גמורים השארת את הצוואה האמיתית ,
זו שתכננת ולא הוצאת לפועל , תמשיכי איתם את היצירה .

 
בשיחה אחרונה פנים מול פנים - חזרה מטיפול אחרון - אמרת לי
אולי יש בטיפול הזה כוח ליצור החלמה, השבתי- אולי לא ,
אבל אולי הסרטן ייכנע לכוחך יתייאש ויעזוב לפני שתיכנעי את לו.
אופטימיות זו שלך תשמש לי נר זיכרון לדמותך .
אני כל כך רוצה להמשיך לבכות איתך ,

לחלוק חוויות לספר ולדבר ,
להיות שותפה לעולמך לשתף אותך בשלי ,
את מאוד תחסרי ,היו עוד כל כך הרבה תוכניות ...
 

סמדר גונן

אני יושבת מול המחשב, מול אותו קובץ של יום הולדת שישים שלך לפני חצי שנה,
שהיה לו כבר אז טעם של פרידה, ולא חגגנו לך כראוי, אף שחודש לפני כן,
עוד עשינו תוכניות לטיול גדול של כול המשפחה והתווכחנו לאן ניסע,
אך את לא יכולת לעמוד בו.
כשאדם מת מיד רצים אל סיפור חייו, להוציא מהארכיון את דמותו בזיכרוננו,
איך היית כשהיית ילדה, כמה אהבתי אותך והערצתי אותך וכמה חשבת שאני
מיותרת, אבל מה זה משנה עכשיו.
הזיכרונות כבל לא יברחו ואי אפשר באמת לספר אותם למי שאינו מכיר אותם.
כאילו אנחנו מנסים להתיר את הכפתורים הרוכסים את גורלנו המשותף,
את חיינו המשותפים ולהעלות את דמותך לכל אורכו של הזמן ולפרוס אותה
בין המקומות שעברנו יחד ולחוד. לספר מה היית לנו.
אבל זה סיפור ארוך מדי והוא יישאר שלנו לכל שאר החיים ולאט לאט נפרום
אותו לחרוזים יפים כמו הפימו שהפעלת עליו את אצבעותיך המהירות
שאף אחד לא יכול לעקוב אחריהן
בבוקר יום חמישי חשבתי שאני אכתוב לך את המכתב הזה עוד לפני שניפרד
ואקריא לך אותו כדי לשתף אותך בפרידה שלנו, כדי שגם את תדעי
התכוונתי לבוא אליך בשש ובאתי לראות אותך בחמש כשגופך כבר לא מביט בי.

ואני רוצה לדבר על עכשיו, על זה שבכישרון שאת לא ידעת שקיים בך
ותמהת עליו הצלחת לאגד את כל המשפחה סביבך באהבה ואת כל אותם חברים
נאמנים לך כל כך שלא נטשו אותך ברגעים הכי קשים.
הפסלים והאהבה זורמים לך מבין האצבעות,
שמחת החיים הפורצת שלך לשאוף ולחוות עוד ועוד, עם הכאבים
והמגבלות הפעלת את כולנו, לראות ולראות עוד ועוד, לכייר, לסרוג
ולעצב עוד ועוד ולהודות ולהרעיף אהבה עוד ועוד.
הזמן והמחלה והמוות מקמטים את פני השטח, אבל מבעדם מגלים עדיין
את יופייך, את כישרונך ואת החיוניות שלך.
זהו, אני לא נפרדת ממך כמובן, עוד יש לנו מלאכה מרובה,
להבין את מה שאת משאירה לנו בעיניים ובלב.

אחיך רן  אריאלי
 

מאיה אחותי האהובה

לפי העדויות המרשיעות של אימא, כנראה לא הייתי מעוניין בבואך.
כאשר אימא שאלה אותי מה הייתי רוצה שתלד
השבתי שאם זה תלוי בי אז אני רוצה חיה רעה.
כאשר באת לעולם בעת רחיצה באמבטיה התעניינתי אם את יכולה לטבוע
ושרתי לך שהיטלר יבוא וייקח אותך.
אבל מהר מאוד קיבלתי עלי את התפקיד של אח בוגר.

אינני יודע אם זה בגלל האופי שלי או בגלל שההורים היו עסוקים בעניינים שברומו של עולם.
אימא כבת של מרדכי יגאל השומר שתמיד היה מסור למשימות לאומיות,
עסקה בחינוך. אבא היה בין אסורי השבת השחורה ברפיח,
היה בשנתיים שליחות באיטליה בעינייני עלייה ב' והפוליטיקה והתנועה העסיקוהו עד מעל לראש.

בכל מקרה היית תמיד צמודה אלי
במשחקים בטיולים ופעמים רבות אני הייתי משכיב אותך לישון
ומספר לך לפני השינה. בסיום יום פעילות היית מתייצבת אצלי
והולכת איתי לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל של בית הספר.
אני הייתי רזה וקטן ואת מלאה וגדולה
והמטפלות התאוננו לפני ההורים שאת אוכלת את האוכל שלי.